fbpx
התחבר בקליק

האינסטגרם שלנו

קיבלתי הזדמנות שנייה

שמי ניקו וינברגר ואשמח לשתף אתכם בסיפור עלי.
עד שנת 2010 סבלתי ממשקל עודף מטורף (בשיא שקלתי 190 ק"ג) ואז נכנסתי לניתוח מעקף קיבה, לא בגלל שרציתי אלא ראיתי שהסוף שלי התקרב.
החיים אזלו ממני .

הסיבוך

בדצמבר 2010 נכנסתי לניתוח כמוצא אחרון ואז הכל הסתבך.
היה סיבוך נוראי בניתוח, דליפה בבטן.
מיד ניתוח חוזר ואז חודש וחצי בטיפול נמרץ.
שבוע מורדם ומונשם ואז בין חיים למוות כולל מוות קליני.
בנוסף לכל החבילה ואושפזתי עוד חודש וחצי במחלקה כירורגית ואז שלחו אותי הביתה עם חצי בטן פתוחה.
מהניתוח הזה יצאתי עם מספר מגבלות.
יד ימין חצי משותקת, יד שמאל פחות, כנ"ל ברגליים, אין שרירי בטן, עמוד שדרה שהפך לבמבוק ועצבים ששותקו.
הגעתי הביתה והייתי די מוגבל.

החלמה בבית

הייתי שוכב בסלון וממתין שאשתי תחזור מהעבודה בכדי לעזור לי עם עניינים אישיים שלא הייתי מסוגל לעשות בעצמי. לא אפרט.
מה שכן התעקשתי שהבת שלי תיקח אותי פעמיים בשבוע לדוג'ו שלי להיות עם חברי באימון.
הם מתאמנים ואני יושב על כיסא.
זה עשה לי טוב.

התמודדות

לאחר כחודש במצב הזה נפלה רוחי לחלוטין ולא יכולתי לחיות כך יותר.
בגלל התלות באשתי שלא אמורה להיות אחות סיעודית שלי.
לא מגיע לה לסבול ככה ואז החלטתי שאם אני לא משתפר אז אני מסיים את הסיפור הזה, אך כנראה שלמעלה חשבו אחרת.
הכלבה שלנו שולה מסוג בולדוג צרפתי הבינה כנראה את המצב שלי ויום אחד התעקשה שארד אתה.
בלי לחשוב הרבה קמתי ולאט לאט תוך כדי שאני נעזר בקירות ירדתי אתה למטה.
חזרתי מותש אך עשיתי זאת ואז עוד יום וכן הלאה.
התחלתי למצוא פתרונות יצירתיים על מנת להסתדר לבד מכדי לא לטרטר את אשתי .
כשהצלחתי כבר ללכת קצת התחלתי ללכת לשיקום בתל השומר ושם הכרתי משתקמת מבוגרת אשר נתנה לי הצעה שאני לוקח איתי עד היום.
"יה איבני ..מה שלא עובד ..תחתוך.. לא יעבוד" וצחקה.
מאוד כעסתי עליה ואז הבנתי שאין טעם לנסות להפעיל את מה שלא פועל יותר אלא לחשב מסלול מחדש.
מאותו רגע הכל הלך לכיוון טוב יותר.

החלטה

חודשיים לאחר השיקום הגוף שלי התמוטט שוב.
חזרה לבית חולים.
שחוררתי על מנת "למות בבית".
זה היה בדיוק חודש לפני סמינר גדול של הדאיטו ריו בארץ והמורים היפנים היו כבר בדרך לארץ.
אמרתי לעצמי שגם אם זה הדבר האחרון שאעשה אני חייב להיות נוכח בסמינר.
אם לא להתאמן אז לפחות על כיסא.
המחשבה הייתה לו אמות הסמינר יבוטל ולכן הכרחתי את חברי לאימון לקחת אותי בכוח להכנת הסמינר.
הם פחדו ובצדק.

החזרה על הרגליים

הדבר המדהים שקרה הוא שכל יום שעבר מצבי הלך והשתפר!
אמנם ישבתי לראות את הסמינר אך בכיף גדול.
מרגע זה רק הלכתי והשתפרתי והסיבה הייתה שכל הזמן חיפשתי דרכים לעקוף את הנכויות שלי.
חזרתי ללמד ..
ליפול לא יכולתי (חזרתי רק השנה 2019 ליפול בהצלחה).
באותן זמנים התאמנתי גם בקנדו אך המכות המרובות בראש לא נתנו לי אפשרות להמשיך והתביישתי לומר לחבריי בקנדו שזו הסיבה.
ואז התחלתי להתאמן בנגינטה.
המכות בראש פחות כואבות ופחותות מאשר בקנדו.
הכי הפתיע אותי שבנגינטה הרומח במבוק באורך 20.2 מטר שמתופעל בצד ימין ושמאל של הגוף החל לשפר את המכניזם הגופני שלי ושיפר את התנועה והכושר שלי.

היום

היום אני מתאמן בכל בוקר בנגינטה לפני העבודה וזה הפך להיות התרופה הכי יעלה שלי.
ויתרתי על התרופות הנירולוגיות והגראס הרפואי שהוצעו לי על מנת לתפקד ולא לסבול מכאבים.
החודש השתתפתי באליפות העולם בנגינטה ועברתי בהצלחה מבחן שודאן .
הניתוח לא הצליח אך בעצת אשתי היקרה שיניתי אורח חיים והמשקל התחיל להיעלם במהירות.
היום אני שוקל כ70 ק"ג וכולם מתלוננים שאני רזה מדיי, מצחיק.
היום אני עובד בבוקר עם אנשים בעלי מוגבלויות, מדריך שיקום ומלמד דאיטו ריו ונגינטה (מתאמן ומלמד).

הסיבה לכל מה שתכתבתי

איני מחפש שיאמרו לי כל הכבוד, כי באמת הכל קרה בגללי, ההשמנה המטורפת זה אני.
פשוט לאחר הניתוח החלטתי שאני רוצה לחיות ושלמשפחה האהובה שלי מגיע עוד שנים מאושרות ביחד עם הילדים וחמשת הנכדים ולא זיכרונות על בעל -אבא-סבא שאיננו כבר או סיעודי.
יש הרבה מאוד אנשים אשר סובלים מבעיות פיזיות ומקבלים את זה כגזירה משמיים וחיים חיי סבל עם מחלות ותסמינים שונים.
המאמר הוא לאותם אלו הנ"ל שיראו שניתן לחיות עם המחלות ולנצח אותן.
לא להירפא אך לחיות חיים מלאים ומעניינים מבלי שהמגבלות יפריעו לנו.
זה לא קל זהו מסע קשה – מפרך עם המון עליות ומורדות אך מאתגר מאוד ומספק מאוד.
המגבלה אינה תירוץ לכלום להפך זה רק דוחף אותנו קדימה ואף אחד לא אמור לדעת שאנו מתמודדים עם בעיות רפואיות.
למשל אצבעות יד ימין שלי אינן מתכופפות ,לא יכול לאחוז בנגינטה כראוי, העירו לי, הסברתי שזה משותק ובזה זה הסתיים וממשיכים הלאה.
אז אם מה שכתבתי יעזור לאדם אחד להשתקם ולחזור לחיות חיים מלאים.
העבודה היא על בסיס יום יומי והמלחמה מול ההגבלות והכאבים אינו נפסק לרגע אך הרצון לחיות הוא מעל לכל. אם אתם מכירים אדם שנמצא במצב לא טוב נא להעביר לו את הכתוב כאן.

תודות

אני מודה למשפחה שלי ,לחברים היקרים מהדאיטו ריו שתמכו בי בזמנים הכי קשים בבית החולים ולאחר מכן החזירו אותי לאימונים ולמורה לנגינטה גור שהאמין בי למרות הכל .

ניקו וינברגר

ניקו וינברגר

מאמן דאיטו-ריו

שתף את הכתבה ועזור בקידום הענף בארץ!

השארת תגובה

חייבים להתחבר כדי להגיב.

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן