fbpx
התחבר בקליק

האינסטגרם שלנו

על מה העירו לי בד'וגו אייקידו ביפן

מתחילת השנה הרביעית שלי ביפן, פתאום התחילו כל הזמן להעיר לי בדוג'ו (שלא לומר לנזוף).
על מה היו מעירים? על מה לא.
על האייקידו שלי, על היפנית שלי, על האתיקט שלי ועל כל דבר אחר שרק אפשר להעיר עליו.
המעירים היו בעיקר התלמידים הבכירים של הדוג'ו, ומי שהיה מעיר לי, בעיקר על ענייני נימוס ושפה, הייתה אשתו של המורה שלי, מאמא סאן.

הערה באייקידו טוב או רע

לטובת מי שלא מתאמן באייקידו אומר, מתאמני אייקידו לרוב לוקחים הערות בשמחה.
שכן בגלל שאין תחרות, ההערות הללו הן אחת ההזדמנויות היחידות שיש לנו, בעצם, להשתפר.
אני אפילו מכיר כמה אנשים שעושים טעויות בכוונה במהלך האימון כדי לקבל את תשומת ליבו של המורה.
אבל כאן, באותה תקופת זמן לפחות, הרגשתי שלא משנה מה אני עושה זה לא טוב. על כל דבר מעירים לי.
מה זה אומר עליי לעזאזל?

מילות החוכמה של הסמפיי שלי

בערב אחד, אחרי המון המון בירות, סיפרתי לסמפיי שלי (סמפיי הוא תלמיד בכיר ממך בדוג'ו),
שכל הזמן מעירים לי ושזה כבר מתחיל לתסכל ולהתיש אותי.
הוא אמר לי משפט אחד ביפנית: "כל עוד אומרים, זה פרח" (言われる内に花).
מה שהמשפט הזה מנסה לומר, להבנתי, הוא שכל עוד מעירים לך אז המצב שלך טוב.
תגיד תודה.
כי ברגע שיפסיקו להעיר, אז אתה באמת בבעיה. ברגע שיפסיקו להעיר לך, זהו בדיוק הרגע שוייתרו עליך, שאתה לא יקר כבר בעיני המורה או חבריך הבכירים, שבעצם, כבר לא אכפת לאף אחד ממך.

השינוי

אני זוכר את הרגע הזה כאילו הוא היה אתמול. זה היה הרגע בו כל תפיסת העולם שלי השתנתה בבת אחת.
מאותו היום ואילך קיבלתי כל הערה בהכרת תודה ואף ניסיתי ליישם אותה בכל כוחי, במקום לבטל אותה או להתרגז.
קודם עשיתי מה שאמרו לי ורק אחרי זה חשבתי אם כדאי לי לעשות את זה.
הגישה החדשה הזאת, אצלי, נבעה מההבנה שההערות האלה למיניהן הן אך ורק לטובתי, בד בבד החשש שיום אחד יפסיקו להעיר לי אותן.

היום

בדיעבד, אני מבין עד כמה סדרת החינוך שקיבלתי שם באוסקה הייתה חשובה.
היא מהדהדת לכל תחומי חיי.
אם זה בשירות לקוחות, בהכרה ובהבנה של תרבות יפן, ואם בעוד המון תחומים אחרים, רחוקים, משיקים יותר או כלל לא.
אני חושב שבזכותה של מאמא סאן, הבנתי איך מצופה ממבוגר ביפן להתנהג ועד כמה הדבר הזה חשוב; שנימוסים והליכות הם לא רק משחק תפקידים אקראי למדי אלא למעשה ה-דרך של אדם להכיר תודה לסביבתו. הבנתי גם שלדעת שפה זה ממש לא "רק" לדבר אותה.
יש לדבר ויש להשתמש בשפה בצורה מכובדת ומקדמת שמבססת את החיבור העמוק שלך לתרבות ולקהילה שאתה חי בה, ועוד.

גם היום, כשאני חוזר לבקר בדוג'ו באוסקה, למזלי הרב עדיין ממשיכים להעיר לי.
אחרי כבר כמה שנים טובות בישראל, הגלולה הזו הפכה להיות שוב מרה משהו בהשוואה ל"האיי" שחוויתי בזמנו בנידון.
אבל, אני מנסה להזכיר לעצמי כל פעם מחדש, שלנגד עיניהם של אלה טובתי הגבוהה, ולי יש אך רק מה להרוויח מהדבר.

איתמר זדוף

איתמר זדוף

בעלים של וואדוקאן דוג'ו

שתף את הכתבה ועזור בקידום הענף בארץ!

3 תגובות

  1. Erez

    וואוו.
    זה פשוט חלום.
    ולמי שמעז זה גם מתגשם.

השארת תגובה

חייבים להתחבר כדי להגיב.

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן