עודף מוטיבציה באימוני לחימה

אדם לא מתאמן כשהוא מתאמן, אתה מתאמן כשאתה מתאמן, אבל נותן לגופך להתאושש ולהתחזק.

אנשים לא יודעים, אבל באגרוף, להבדיל ממקצועות אתלטיקה אחרים, הדבר שהכי מפריע להתקדמות וללמידה, אינו ביצועים אתלטיים ירודים, אלה יכולת ירודה של מערכת העצבים המרכזית, שהיא הראשונה להתעייף.

אדם יכול להמשיך לרוץ, להמשיך לאמץ את גופו מול התנגדות, לראות שיפור (גם זה עד גבול מסוים בו העסק יפגע) אבל מערכת העצבים שלו כבר כמו מחשב שהתחמם ומגיב באיחור או מבורבר עם עצמו.

אנשים שהם אובססיביים, למרות שיראו ירידה בביצועים, ינהגו לפי הקלישאות הידועות ויגבירו עוד את קצב ועצימות האימונים, כשבפועל מה שצריך לעשות אם אדם רואה נסיגה בביצועים או אפילו חוסר התקדמות, זו מנוחה של שבועיים ובמקרים קשים גם חודש.
קשה להסביר את זה לאנשים אובססיביים, חלק מהם מתאמנים מתוך אובססיה למראה שלהם, הם חוששים שמא יעלו במשקל, חלק מתאמנים מתוך אובססיה לאימון עצמו ומתוך תחושה של "אני לא מוותר לעצמי". בשני המקרים זה גרוע.

הבעיה עם אגרוף, זה שאתה נמדד בהתאגרפות וכשמערכת העצבים שלך כבויה, אתה חוטף מכות, מגיב לאט, לא מצליח ליישם בזמן הנכון ולא מצליח לשמור על מיקוד באימונים.

חברים, אני לא הולך להיכנס לכל התסמינים שנוגע בהם אימון יתר, אבל צריך להבין:

אדם שחי חיים של מקצוען, שלא עובד לפרנסתו, לא לומד כל היום שלו מוקדש לאימון, מנוחה, תזונה, תחרויות.
אין דינו כדין אדם שמתאמן, עובד, לומד, משלם שכר דירה וחי כך.

אדם שישן מעט שעות בלילה כי הוא עובד, לא יתאושש כמו ספורטאי שבשעה 22:00 נכנס לישון.

אדם שעובד ולומד, מתאמן אחר כך וטרוד בעוד 100 דברים, לא יתאושש כמו ספורטאי עלית שכל יומו סביב האימון.

צריך להתאמן בצורה מציאותית, בהתאם לסגנון החיים, המטרות שיוצבו צריכות להיות מאתגרות, אבל ברות השגה.

כל הסיסמאות והקלישאות, טובות לקשקושי רשת חברתית.

כל אחד יודע איך הוא באמת, כל אחד יודע אם הוא בהתקדמות או בנסיגה.

השאלה היא מה עושים עם מה שיודעים.