fbpx

מתנת הכאב

אחת המתנות הגדולות שקיבלתי מאייקידו היא המפגש הכמעט יומיומי עם כאב.
כן, כאב.

באייקידו, כמו בהרבה אמנויות לחימה אחרות, קורה שכואב לנו.
בהתחלה זה כואב קצת ברמה של ספורט, ברמה של כושר, של הפעלת שרירים וגידים ועצמות שלא הכירו את התנועות המשונות הללו מעולם.

אח"כ כואב אולי כשמתגלגלים, עד שלומדים לפגוש את המזרן ברוך.
יש גם בריחים שמכאיבים, ירושה שקיבלנו מהסמוראים.
וגם הם, מכאיבים כשלא עושים אותם נכון, כלומר, לא סופגים אותם נכון אל תוך הגוף או לא מתאמנים עליהם, ביחד, ברגישות המספקת.
יש לחיצות על נקודות כאלו ואחרות שיכולות גם הן לכאוב, נקודות שבאות אלינו מהעולם של הרפואות העממיות בסין וביפן, נקודות שיש בהן ריכוז אנרגטי/עצבי מאד גבוה ושצריך להכיר מקרוב כדי לא להתכווץ מהן.

מה שנחמד בכל הסיפור, לתפישתי לפחות, הוא שמבוקר ועד ערב הכאב הוא לגמרי בשליטת המתאמנים, לגמרי "לבחירתנו".
כאב באייקידו הוא לא מטרה.
בדרך כלל ההפך אם כבר.
כאב באייקידו הוא מעין תופעת לוואי שמופיעה כתוצאה מאימון,
משהו שמסמן יותר פעמים מאשר לא את העבודה הלא נכונה שלנו בתהליך.
ודרך הכאב הזה אפשר ללמוד הרבה…

לא סוף העולם

הדבר הראשון שלומדים הוא שגם אם קצת כואב זה לא סוף העולם.
אפשר להרגיש אותו, לחוות אותו ולדפדף הלאה.
עצם זה שהתרגלתי, באופן אישי, לתחושה חוזרת ונשנית של כאב, עזרה לי יותר מפעם אחת בחיים להמשיך הלאה במשימה כזו או אחרת במקום פשוט לוותר ולברוח.

כאב עוזר לפתח רגישות, לכל הפחות רגישות לכאבם של אחרים.
כי רק מי שבאמת חווה כאב, יכול לדעת מה הוא עושה לפרטנר שאתו הוא מתאמן.
אם מעולם לא חשים את התחושות המאתגרות הללו, אם תמיד נמנעים מהן ומנסים לעקוף אותן, זה מאד קשה, עד בלתי אפשרי, להבין מדוע מי שאתי עושה עכשיו פרצוף כזה סובל.

ברמות הגבוהות באמת גם לומדים לשלוט על הכאב, לומדים לגרום לפרטנר שלנו לחוות כמות מאוד מבוקרת של הדבר, כמו בשלן שלא שופך יותר מדי מלח לסיר כדי לא להרוס אותו, אבל בהחלט מפזר אחרת זה יצא דלוח.

הפרטנר מרגיש מצד אחד את הלחץ הזה, כן, אבל מצד שני יש לו תחושה ששומרים עליו, שמה שהוא חווה זה חלק מהאימון.
הוא מרגיש בטוח, שהוא בידיים טובות ורגישות, וזה לגמרי בסדר.

אלפי אלפים של אייקידוקות ברחבי העולם יעידו שהם מגיעים הרבה פעמים לאימונים עייפים,
עצבניים, טרודים בכל ענייני החיים, אבל אז יוצאים שמחים ומלאי אנרגיה בסופם.
גם כאן, אני חושב שלכאב יש תרומה ניכרת. הכאב הפיזי מלמד אותנו, ללא מילים, גם על כאבים נפשיים, או על כל כאב כזה או אחר ביתר שטחי החיים.

כאב עוזר לנו להתעמת

הוא עוזר לנו ללמוד, איך לא להיכנע בהופעת אתגר, איך להכיר אותו מקרוב וגם במידה מסוימת לשלוט בו.
כאב מלמד אותנו אמפטיה, רגישות לצרות של אחרים ואת היכולת להביט על העולם דרך עיניהם של הפרטנרים שלנו בחיים.

עד כמה שזה יכול להישמע מוזר –
מי שמתאמן מספיק שנים באייקידו, לומד לאהוב את הכאב, וממש הופך אותו לחבר שלו.
לא ממקום של מזוכיזם, אף על פי שמן הסתם יש גם חבר'ה כאלה בינינו, אלא ממקום של ליווי, של דיוק, של ערבות הדדית.

לסיכום

אני יכול לומר להעיד באופן אישי –
שכשסוף סוף יוצא לי להגיע למזרן בתור מתאמן מן המניין, כזה שפטור מעמדת ההוראה עכשיו,
אני לא מוכן לוותר לפרטנר שלי על ריתוק כמו שצריך או על הטלה חזקה.
הכוונה שאני ממש רוצה שירתקו לי ת'צורה ויזרקו אותי לעזאזל.
כי אחרי שנים על הטאטמי, התחושה הזו, של הכאב, היא כמעט כמו לפגוש חבר אהוב ויקר אליו התגעגעתי מכל הלב.
ואם מוותרים לי, מרחמים עליי, אני ממש נעלב.

קרדיט על התמונה: ישי קינן והראל אברוצקי

איתמר זדוף

איתמר זדוף

בעלים של וואדוקאן דוג'ו

שתף את הכתבה ועזור בקידום הענף בארץ!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב print
הרשמה לניוזלטר של המגזין
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן