מקלחת לפני אימון

נראה שהאימונים היותר טובים שיש לי באמנות הלחימה אייקידו הם כשאני טורח להתקלח גם לפני האימון, לא רק "אחרי".

בארור, מקרקרת עליי אשתי.
אתה לא מסריח, ואז גם רוצים להתאמן אתך.

אולי זה זה, אבל אולי זה גם משהו אחר לגמרי.
אני יותר חושב שזה בכיוון של מן טקס שכזה, כמו של צייר למשל,
שמכין את המברשות יפה יפה ומסדר אותן במקום שלהן מבעוד מועד.
מסדר את הצבעים.
את הפלטה.
את הקנבסים.
מכין את שולחן העבודה או את הכן.

או כמו ששף הגאה בעבודתו, שהמטבח שלו תמיד ערוך ומוכן ללא רבב.
הסכינים מושחזים כולם ונוצצים.
הקערות יבשות וממתינות בדריכות לפרודוקטים הנרגשים.
ככה גם המתאמן באמנות לחימה.

אז אני במקלחת. משקיע. מתגלח.
מוודא שהציפורניים קצוצות ונקיות.
מתנגב ביסודיות.
דאודורנט טוב ואיזה שפריצון של אפטר שייב (ממש קצת שלא נחנק).
ואז, סניפה על החליפה, מריח אותה, מוודא שיש לה ניחוח ומרקם רך של מכונת כביסה,
ככה, צחורה ולבנה. ולפעמים מגניב מבט על ההאקמה, המכנסיים/חצאית המחרמנות האלה שלנו,
לוודא שקיפלתי כמו שצריך באימון האחרון, שהקפלים במקומם,
שאין קמטים או כתמים של דם (או להבדיל קפה או בירה השם ירחם).
והנה, גם החגורה הקשורה ממתינה לי במן צורת פרפר שכזו, בסימטריה מושלמת.
הכל הכל נקי וארוז פיקס בתוך התיק.

אני יוצא לכיוון הדוג'ו, וכל הדרך מדמיין את האימון הקרב, מעניין מה המורה האהוב שלנו יביא היום, כמה הוא יקרע אותנו.
מתרגש לקראת האימון, כמו לפני דייט ראשון (אפילו שזו הפעם הטריליון ביליון כבר).
וגם בדוג'ו, גם שם זה נמשך… אנחנו, כולנו, מטאטאים את הפרקט. ואז מטאטאים את המזרנים.
ולפעמים גם עוברים עליהם עם סמרטוט. וגם בקידה יש משהו מאד הגייני, אם עושים אותה נכון.
כשקדים למורה, לחזית הדוג'ו, למייסד של השיטה, אחד לשני.
כשעושים את זה נכון, כלומר, מקפידים על כל כללי הטקס ועם כוונה רבה,
הקידה חותכת את האוויר בצורה נקייה שכזו. בלי ללכלך.
בלי לטמא אותה בנוירוזות האנושיות לרוב. בלי להשאיר עקבות.

ועכשיו, בשעה טובה ובכיף – הולכים מכות!

…דם יזע ודמעות. מסריחים אחד את השני ככה טוב טוב.
מטפטפים זה על זה את הנוזלים, את כל הרגשות האצורים, את שמחת החיים, את הדאגות מן המחר, את החלומות והתקוות והאכזבות והגאוות כולן. מתאחדים.
עושים סקס ללא סקס על המזרן, מעין אורגיה ענקית מבחינה אנרגטית שיש בה אפס זימה רק אהבה טהורה, רק אינטימיות של אחווה, בין גברים ונשים בכל הגילאים ובכל מצבי הצבירה של המין האנושי.
אוהבים ביחד. צוחקים ביחד. כואבים ביחד. חולקים את ההוויה השלמה ביחד.
ימי דיאנוסוס זה כאן!

לבסוף, מנקים ומתנקים מכל זה. מיטהרים. והנה שוב הבית. ושוב מקלחת.
ושוב מכונת כביסה ומייבש למי שיש.

ככה. מדי שבוע. כמה פעמים בשבוע. מדי שנה. שוב ושוב. שנה אחרי שנה. עשור אחרי עשור. מאה אימונים. אלף אימונים.
אלף אלפי מקלחות וליטרים אינסופיים של שמפואים ומרככים שמדירים גלונים אינסופיים של מלחים.

למה אנחנו עושים את כל זה?
למה האימון הרבה פעמים כה הרבה יותר טוב עם כל הניקיון הזה, עם המקלחת של לפני…?

מן הסתם אשתי שבאמת תמיד צודקת, גם בזה צודקת: "יותר כיף להתאמן עם מישהו שמריח נהדר ולא כמו דג מלוח שפג תוקפו".
וכמובן שמן הסתם יש בכל זה משום הכבוד למקום, הכבוד לתורה עצמה, הכבוד לדרך…

אבל אני הכי אוהב לחשוב שכל ההשתדלויות האיסטניסטיות הללו, כל האסתטיקה הזו מבית ומחוץ, מוציאות את האמן שבלוחם אל פני השטח. "
כל ההיטהרות הזו של לפני ואחרי יש בכוחה לחשוף את הרוח שמתוך החומר, לחשוף ולקלף את ההסתרה של הבשר.

לפעמים אני מתעצל. לפעמים אני שוכח. לפעמים אני לא מספיק. אבל כשכן, נראה לי שפשוט הרבה יותר כיף.

וואללה עשיתי לעצמי עכשיו חשק לעוד איזו מקלחת. מקווה שמוראג לא גמרה את המים החמים. מאאאאאמייייי? יש מאאאאאייייםםםם?

קרדיט

את המאמר כתב גילבר, תלמיד בוואדוקאן דוג'ו.
בתמונה: איתמר זדוף סנסיי, נפטר ללא מאמץ מהריח החמוץ של כותב המאמר.
צילם ישי קינן, כרכור 2018.

איתמר זדוף

איתמר זדוף

בעלים של וואדוקאן דוג'ו

שתף את הכתבה ועזור בקידום הענף בארץ!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב print
הרשמה לניוזלטר של המגזיןעדכונים חמים מענף אומנויות הלחימה - במייל שבועי
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן