fbpx

להיות מאמן טוב

זה האני מאמין שלי. אני בטוח שלא כולם יסכימו עם הדרך, וזה בסדר גמור.
לכל אחד יש את הסגנון שלו.

אני אומנם צעיר בגילי (בן 30) ומלמד קבוצה משלי רק כ־5 שנים (את הקורס שלי עברתי לפני 13 שנה), אבל אני חושב שיש לי מה לתרום, לפחות לחלק ממאמני אומנויות הלחימה.
הרבה פעמים מאמנים ותיקים מתהדרים בפז"מ וניסיון כקלף מיקוח בויכוחים ואומרים "אני מנוסה יותר לכן הדעה שלי היא יותר נכונה".
ניסיון ופז"ם הם לא הכל.
אנחנו יכולים לעשות את אותן הטעויות במשך 20 שנה עם התלמידים שלנו ולא להשתפר רק בגלל חטא ההיבריס.
זה בעצם המסר הראשון שלי.

מכל מלמדי השכלתי

אפשר ללמוד מכולם. אני לומד המון מהתלמידים שלי.
לפעמים אנחנו עושים את אותם הדברים שנים אחר שנים שכבר קשה לנו להסתכל אחרת על דברים. הפרספקטיבה של המתחילים לפעמים יכולה לתת לנו נקודת מבט חדשה על דברים ישנים.
הדברים שהכי משכילים עבורי הם השאלות של החגורות הלבנות שלי.
יש דברים שאנחנו לוקחים כמובן מאליהם שאנחנו עושים אותם בלי לשים לב.
כשמישהו נתקל בתרגיל בפעם הראשונה, הוא לא יודע מה שאתם יודעים לכן יש להתייחס ברצינות לשאלות האלה. אל תגידו "זה יהיה לך ברור עוד חצי שנה כשתהיה קצת יותר מתקדם".
תנסו להסביר לו, בצורה שהוא יבין.

כל מתאמן הוא אינדיבידואל

לכל תלמיד יש את ההסבר הכי טוב עבורו.
אל תהיו מתוסכלים כשאתם מסבירים למישהו משהו בצורה שבה אתם מבינים והם פשוט לא מצליחים להבין אתכם. להסביר טכניקת ג'יו ג'יטסו לתלמיד מתחיל לפעמים מרגיש כמו לנסות לתאר לאדם שנולד עיוור מה זה צבע. אל תאבדו את הסבלנות ותנסו למצוא את המילים הנכונות להסביר את הטכניקה.
זה עליכם, לא על התלמיד.
בגלל זה אנחנו מסתובבים בין התלמידים ומסבירים להם אחרי שהדגמנו לכולם.
ההדגמה לכולם היא כללית, אבל לא כולם מבינים. לכן צריך להסתובב ולהסביר למי שמתקשה.

הסבר שונה לכל תלמיד

כשאני מלמד בטכניון, אני מרשה לעצמי לדבר על torque, fulcrum, החוק השלישי של ניוטון וטריזים.
כשאני מנסה להסביר לאיזה meat head שכל היום במכון, אני מדבר אתו באנטומיה.
איזה שרירים אני מבטל באיזו אחיזה ואיזה שרירים פועלים כשאני מסובב את היד שלו לכיוון ההוא וכו'.
אם תסבירו לילדים על פיזיקה ואנטומיה, הם לא יחזרו לג'יו ג'יטסו כנראה.
תנסו להשתמש בדימויים מהעולם הפשוט יותר.


הכי טוב, תנסו להשתמש בדימויים מהעולם של התלמיד המדובר.
כן, התפקיד שלכם זה להכיר את התחביבים ואת המקצוע של כל התלמידים שלכם ולהתעניין במה הם עושים.
לא רק כי הם אנשים שאתם אוהבים ורוצים לדעת עליהם עוד, אלא כי זה הופך אתכם למורים יותר טובים.

כאן, השיפור הוא אינסופי. אין כזה דבר "הסבר מושלם" – כי כל אדם סופג מידע בצורה שונה.
אתם צריכים להמציא את עצמכם כל הזמן מחדש. אל תקפאו על השמרים.
אנחנו לומדים מהשאלות של התלמידים הכי הרבה, כי זה מגיע מתוך צורך אמתי שקיים לתלמיד.
בעיה שיש לו. תשובה לשאלה למשהו שהוא לא מבין או שמפריע לו בקרב תועיל פי כמה מסתם ללמוד טכניקה אקראית שמתאימה לכל הכיתה. תעודדו את התלמיד לשאול שאלות.

שאלות גרועה

לעולם אל תלעגו לתלמיד על שאלה. גם אם זו השאלה הכי מטומטמת וברורה מאליה, במיוחד ברמה הנוכחית שלו. זה הדבר הכי נוראי שאתם יכולים לעשות לתלמיד.
"מה זו השאלה הזאת?? אתה כחולה אתה אמור לדעת את זה!!!".
ברגע שהורדתם לתלמיד את הביטחון לשאול אתכם שאלה, וכתוצאה מכך הוא יפסיק לשאול שאלות כי הוא מתפדח וחושב שיצחקו עליו, גמרתם לו את הג'יו ג'יטסו. ברגע שמפסיקים לשאול, מפסיקים להשתפר.
אם זה קורה, המרחק עד העזיבה הוא רק פסיעה.
גם אל תאפשרו לתלמידים אחרים לצחוק עליהם. בטח שלכם זה אסור בתכלית האיסור.
אבל לתלמידים שלכם (בעיקר בכירים) זה גם אסור. תנזפו בהם מול כולם ואם צריך גם אחרי האימון, בפרטי. אתם צריכים ליצור סביבה בטוחה ללמידה.
לא אווירה שבה אנשים לא שואלים ולא משתפים מחשש ללעג.

לתת למתאמנים להרגיש

אל תתנו לתלמידים לשאול שאלות טכניות אחרי ההסבר הראשון של הטכניקה, עוד לפני שניסו לתרגל את הטכניקה פעם אחת. תגידו להם "תבדוק את זה לבד, ואם אתה עדיין לא מוצא תשובה, תשאל אותי".
רוב הזמן הם יצליחו לענות לעצמם על השאלה כי השאלה הזאת נבעה ממשהו שבראש שלהם נשמע הגיוני, אבל רק מלהרגיש את הפוזיציה הם יענו לעצמם על השאלה.

לימוד מתחילים

כשמלמדים מתחילים, אל תפציצו אותם בכל הדגשים שיש לכם.
בדיוק ראיתם את הדיוידי של ג'ון דנהר ואתם מראים להם את הפרטים הכי עמוקים בחישוב זוויות של אחיזה. זה לא יועיל להם. להפך.
הם יתמקדו בדגשים הקטנים והפחות חשובים וישכחו את הדברים הקריטיים.
אל תעמיסו במידע.

הסוד הוא הדגשים, אני לא אומר שלא, אבל אתם צריכים לבחור את החשובים ביותר ולא להמטיר עליהם מידע על אופציות אין־סופיות מהפוזיציה והתנגדויות, קאונטרים וקאונטרים לקאונטרים. מתחילים עדיין לא מסוגלים לספוג את כל המידע הזה והדגשים האלה.
במיוחד בפעם הראשונה שבה הם פוגשים את התרגיל.
בשיעורי מתקדמים זה משהו אחר.
אפשר ורצוי להיכנס יותר לעומק הדברים (וזה מבחינתי ההבדל העיקרי בין שיעורי מתחילים למתקדמים. העומק שאליו נכנסים ורמת הדגשים. גם אם ב־2 האימונים יש את אותן הטכניקות).

הדרך הטובה ביותר ללמידה

ישנן 2 אופציות עיקריות לספיגת מידע ולמידה.
זה אסימון מדהים שנפל לי כשראיתי סרטון של קיט דייל לפני איזה 5 שנים (כשרק התחלתי ללמד את הקבוצה שלי).
קיט דייל קיבל את החגורה השחורה שלו ב־4 שנים.
קהילת הג'יו ג'יטסו חינכה אותי שחגורה שחורה מקבלים בממוצע אחרי 10 שנים.
כל מי שמקבל חגורה בפחות הוא עושה את זה בדרך לא לגיטימית ומי שהעניק לו רק מחפש כסף והוא לא לג'יט.
זה סרטון של קיט דייל שהוא מספר בו איך הוא קיבל חגורה שחורה ב־4 שנים.
זה מחזיר אותי למסר הראשון שלי – אפשר ללמוד מכולם.
גם מההוא שאני אמור לזלזל בו כי הוא לא עבר את הדרך לפי הספר.
הוא אמר שיש 2 אופציות עיקריות לספוג מידע. מה שבד"כ עושים:

חזרה על תרגילים

אתה עושה את התרגיל מיליון פעם עד שזה הופך לאינסטינקט. זיכרון שריר. ככה אנחנו לומדים רוב הזמן. אתם מבינים שככה אתם מכירים טכניקה כשמישהו שואל אתכם שאלה, ואתם חייבים להיכנס לפוזיציה בשביל לענות להם כי אתם לא זוכרים בעל פה.
הגוף זוכר – המוח לא בהכרח. זו דרך חשובה והיא הכי נפוצה, אבל יש עוד דרך.

הבנה של עקרונות

ברגע שאנחנו מבינים עקרונות, זה לא משנה באיזה פוזיציה אנחנו נמצאים.
מתוך הבנה, אנחנו יכולים ליישם את העקרונות. אם למדנו את העקרונות של בריח יד ישרה מהגארד, אותם העקרונות יהיו ישימים גם בבריח יד ישרה מהמאונט.
אתם לא חייבים ללמוד את הבריח מכל פוזיציה קיימת כדי להבין את הבריח.
מספיק להבין את העקרונות (לדוגמה, ברכיים צמודות, שליטה מעל המרפק, מיקום המרפק לכיוון עצם האגן, הרמת האגן, סיבוב כף היד לזווית הנכונה, דחיפה של יד אחת ומשיכה של יד השנייה לכיוון הבריח, שליטה על הראש עם הרגל ועוד ועוד. כל העקרונות האלה קיימים בבריח יד ישרה לא משנה מאיזו זווית.
אם תבינו את העקרונות מהמאונט, תוכלו ליישם אותם גם מהגארד).

עקרונות כלליים

גם עקרונות כלליים יותר, כמו "אפשר לעשות את התרגיל מהר ואפשר לעשות אותו מתודי והדוק.
אי אפשר גם וגם." או "בשביל לעבור את הגארד, הראש צריך להיות בצד אחד והרגליים צריכות להיות בצד השני. אם מנסים לעבור לכם את הגארד ואתם דוחפים את הראש לכיוון הרגליים, הוא לא יוכל לעבור את הגארד".
או "מרפקים צמודים לגוף בפוזיציות מגננה. אם המרפקים ישרים אפשר לתפוס אתכם בבריח" ועוד ועוד.
אלה הם עקרונות שאנחנו מבינים.

אלה לא תרגילים שאנחנו משננים כמו תוכים, זיכרון שריר, פעם אחר פעם, עד שהם חלק מאיתנו, בלי בהכרח להבין למה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים, אלא רק איך.
למידה נכונה היא שילוב של השניים. אני מנסה לשלב הרבה עקרונות בהוראה שלי.
אפילו לפעמים עושה שיעור שמוקדש לעיקרון אחד בלבד (שישים בכמה פוזיציות).
אני קורא לזה "שיעורי קונספט".
וכל זה, תודות לסרטון קצר של קיט דייל, שהפיל לי אסימון כלכך חשוב. אדם שאני "אמור" לזלזל בו.

שרלטנות

אל תהיו שרלטנים. תלמדו מה שאתם מקצוענים בו.
שנים ניסו לשכנע אותי לפתוח גם קבוצת MMA כי זה עכשיו חם ואפשר לפתוח מלא קבוצות.
לא מרגיש בנוח עם זה. הידע שלי בסיסי מדי בעמידה. אני מקצוען בג'יו ג'יטסו, לא בדברים אחרים.
אם אתם לא עובדים על הגנה עצמית – אל תפרסמו הגנה עצמית.
אם כל מה שאתם עושים זה ספורט ג'יו ג'יטסו עם חליפה, אל תפרסמו אחרת.

לימודי עזר

זה יכול להיראות כסתירה של הסעיף הקודם, אבל, תלמדו את התלמידים שלכם גם דברים שהם לא חלק מהגיים שלכם. אתם עברתם מסע מאוד ייחודי בג'יו ג'יטסו שהביא אתכם לאמץ תרגילים מסוימים ולסלוד מאחרים. אני לצורך העניין התחלתי בג'ודו, אז יש לי סגנון עמידה קצת שונה מאיש ג'יו ג'יטסו טהור.
אני בחור קטן וזריז שתמיד שקל הכי מעט במועדון.
התחלתי לעבוד עם גארד מאוד גמיש אבל אחרי פציעה בגב כמעט והפסקתי לעבוד מלמטה ונאלצתי לסגל עבודת top game. משהו שיחסית נדיר אצל חבר'ה קטנים כמוני.
האם כל התרגילים שאני אוהב, יתאימו לכולם?
האם הצורה בה אני עושה מהלך מסוים תמיד תתאים לבחור הגבוה? או לבחור השמנמן והלא זריז?
יש כלכך הרבה דרכים לעשות תרגיל. מה שאני מנסה להגיד – אל תגבילו את התלמידים שלכם לסגנון שלכם. נסו ללמד אותם ג'יו ג'יטסו אובייקטיבי, לא סובייקטיבי.

אתם לא רוצים העתקים שלכם, אתם רוצים שכל תלמיד יפתח את הסגנון שלו שהוא יהיה הכי טוב בו.
אל תכפו עליהם את הסגנון שלכם כי זה לא מתאים לכל אחד (פיזית, מנטלית, רגשית).
זה היופי בג'יו ג'יטסו ברזילאי. אנחנו לא צריכים להסתגל לג'יו ג'יטסו. הג'יו ג'יטסו מסתגל אלינו.
לפציעות שלנו, לאתלטיות שלנו, לממדים הפיזיים שלנו, למנטליות שלנו, לרגשות שלנו.

חקירה

תאפשרו לתלמידים שלכם לחקור את מה שהכי מתאים להם.
כשאני מכין שיעור מסוים, הרבה פעמים אני מסתכל באינטרנט איך אחרים עושים את זה.
איך גבוהים ורזים כמו קינן עושים את זה, מפלצות ענקיות כמו רוג'ר או גלבאו, חבר'ה קטנטנים כמו קאיו טרה והאחים מנדז. אני חוקר את האופציות והסגנונות השונים.
לא כי אני לא יודע לעשות את הטכניקה, אבל אני יודע לעשות את הטכניקה בצורה שמתאימה לי הכי טוב.
אני רוצה לתת לתלמידים שלי כלים כדי שגם הם ידעו לסגל לעצמם את הטכניקה בצורה הטובה ביותר.


כשאני מסתכל איך אחרים עם מבנים שונים עושים את זה, אני יכול לתת טיפים לאנשים שונים ממני במהלך האימון. אני סוכם את כל הסגנונות להסבר אחד שיתאים לכולם.
בזמן ההסבר אני אומר לא מעט "חבר'ה עם ידיים ארוכות, צריכים לעשות ככה, וחבר'ה עם ידיים קצרות עדיף שתעשו ככה" – תנו לתלמידים שלכם חוויה של ג'יו ג'יטסו אובייקטיבי. אל תגבילו אותם למי שאתם.

חיבור עם הטכניקה

זה שוב יכול להיראות כסתירה של הסעיף הקודם, אבל, אל תלמדו דברים שאתם לא מאמינים בהם.
ראיתם טכניקה באינטרנט, ראיתם משהו באיזה ספר, המורה הראה משהו שאתם לא מתחברים אליו – אולי עדיף לא להראות אותו. אל תראו תרגילים שאתם חושבים לעצמכם "זה לא יעבוד בקרב בעצימות מלאה".
אם אתם לא מאמינים בטכניקה זה יכול להיות מכמה סיבות. אחת מהן, היא שהיא באמת לא טובה.

השנייה, שאתם לא מבינים את הטכניקה מספיק בשביל להאמין שהיא תפעל.
כך או כך – עדיף לא להראות את הטכניקה. כי להראות טכניקה שאתם לא מבינים לתלמידים ששואלים אתכם שאלות… זה לא מוביל לתוצאות טובות.
כדי לא לסתור את הסעיף הקודם, רק אגיד שזה בסדר להראות סגנונות שונים ממה שאתם מכירים וגיים שונה – אבל לא משהו שאתם בכלל לא מבינים. לא משהו שאתם לא מצליחים ליישם.
עם הניסיון מגיעה היכולת להבין דברים בגלל העקרונות שלמדתם, גם אם זה לא משהו שטבעי לגיים שלכם.

פיתוח אופי

תלמדו את התלמידים שלכם להיות פותרי בעיות. אל תחנכו אותם להיות תוכים.
תתנו להם לחקור בעצמם.
הם צריכים לדעת לסכום את כל הידע של הג'יו ג'יטסו, כל העקרונות, כל התאוריה,
כל הניסיון ולמצוא בעזרת זה תשובות לשאלות שלהם.
לפעמים כשאני מראה טכניקה, אני לא מראה את הסוף שלה.
את זה אני משאיר למחקר עצמי (בעיקר למתקדמים).

לפעמים אני מציג לתלמידים שלי (בעיקר למתקדמים) פוזיציה לא שגרתית וספציפית מאוד ושואל אותם "מה הייתם עושים מפה?"
ונותן להם זמן עבודה עצמית שבו הם חוקרים את הפוזיציה בעצמם. מעלים התנגדויות, מנסים למצוא פתרון להתנגדויות. אחרי זה, כל זוג מדגים מול כל הקבוצה (במידה ורוצה כמובן) לאיזה פתרון הוא הגיע.
אנחנו מדברים על זה בקבוצה, אני אומר את דעתי. בסוף אני מראה מה אני הייתי עושה מהפוזיציה.
זה חשוב מאוד לאפשר לתלמידים לחקור ולנסות לבד ואז לשאול שאלות.
לא להגיש להם הכל על מגש של כסף. ככה הם יפתחו סגנון משלהם, יפתחו כושר אילתור ופיתרון בעיות והכי חשוב, יבינו מה הם עושים, ולא פשוט יעתיקו מה שאתם אומרים.

טכניקות מגניבות

תגרמו להם להתלהב מהטכניקות שאתם מראים. כששואלים אותי "איזו גיטרה כדאי לקנות?" אני תמיד אומר "קודם כל, תבחר באחת סקסית, שאתה רואה אותה ובא לך לנגן עליה".
ברגע שתלמיד מתלהב מטכניקה הוא מת לנסות אותה בספארינג כבר והיא תיכנס לו לגיים.
אם הטכניקה תוצג כמשעממת ומעפנה והיא תשעמם אותו במהלך האימון, אז הוא אפילו לא יטרח לנסות אותה. אני לא אומר להראות רק דברים פנסי שמנסי, אבל אתם תנסו למצוא דרך לגרום לתלמידים להתלהב גם מהבסיס ומהדברים החשובים והפחות מלהיבים. זה לא קל.

פלאפון

תנסו לא להיות בפלאפון בזמן האימון. אני לצערי חוטא בזה.
כשהתלמידים מתרגלים, אתם אתם עוזרים להם כשצריך, מסתובבים.
כשהם עושים ספארינג ואתם לא בסיבוב, אתם צריכים להשגיח שאף אחד לא נפצע, שכולם עובדים בצורה בטוחה, לעשות קצת מינגלינג עם האנשים שנחים באימון.
להתעניין לשלומם ואיך הולך להם. שימו את הפלאפון בצד.

בחירת בן זוג באימוני מתחילים

בשיעורי המתחילים, אל תאפשרו ציוותים עצמאיים. תבחרו את הקרבות בהתאם לתלמיד.
יש תלמידים פריכים וחנונים שמפחדים מהצל של עצמם, יש חבר'ה מפלצות שרק באו להרוג, וכל מה שבין לבין. לצוות מתחיל עם מתחיל זה מתכון לפציעות.
לצוות תלמיד פריך וחנון שמתאמן 3 חודשים למפלצת שהגיע להרוג בשיעור הראשון שלו, זה מתכון לעזיבה של התלמיד הפריך. למפלצות תצוותו חבר'ה שיוכלו להתמודד אתם בהתחלה עד שהם יורידו הילוך.
תנו אתגרים מתאימים לפריכים אבל לא משהו שיערער להם את כל הביטחון.
לא כולם מתקדמים באותו הקצב ולא כולם באותו השלב. צריך לנסות להקשיח אותם אבל בקצב שלהם. מבחינתי הדבר הכי חשוב באימון זה ליהנות ולחזור הביתה בחתיכה אחת. כל השאר זה בונוס.

מטרות האימונים

יש הרבה דברים שהתלמידים מקבלים מהאימונים. למורים, חרוטים על דגלם הרבה מסרים. מקצועיות, נאמנות, אחווה, הנאה, התמדה וכו' וכו'.
תחליטו מה אתם מקדמים ומה הכי חשוב לכם. פעם חשבתי שמקצועיות זה הדבר הכי חשוב.
אחרת אנחנו נהיה קבוצה של אומנות לחימה תאורטית שלא יכולים ליישם שום דבר. עם השנים הבנתי שיש לי מטרה אחת והכי חשובה באימון – שהתלמיד יהנה בשיעור.
זה הדבר שהכי חשוב לי. זה צריך להיות ההיילייט של היום שלו.
הוא צריך לחכות לאימון הזה כל היום\שבוע.
הוא צריך להגיע מתוסכל ומבואס מהעבודה (לא חייב) ולצאת מהאימון מלא אנרגיות.

תשמרו על האיזור הזה נקי משטויות. אווירה חיובית.
אחווה בין התלמידים, לנסות לנקות את המקום מאגו (קל להגיד, בלתי אפשרי לעשות, אבל צריך לחתור לזה). זה שיהיו לוחמים טובים? זה רק בונוס.

כבוד לתלמידים

תזכרו שלכם יש עשרות ולחלקכם גם מאות תלמידים. לתלמידים שלכם, יש רק מורה אחד.
הוא בחר אתכם, לא אתם בחרתם בו. כבוד זה דבר הדדי בין מורה לתלמיד.
כבוד זה לא משהו שניתן אוטומטית.
לא משהו שמקבלים כברירת מחדל.
התלמיד בוחר בכם כל יום מחדש ואתם צריכים להרוויח את הכבוד הזה בכל יום מחדש.
זה שהתלמיד התחיל להתאמן אצלכם לא אומר שהוא שלכם לנצח.
לא משנה כמה פעמים תצעקו בוגד או Creonte אחרי שעזב.

התלמידים הוא לא שלכם

החלפתי בחיים שלי רק משפט אחד עם רועי פריינטה אבל זה משפט שדבק בי לנצח.
הייתי בתחרות כלשהי ואיתי לא היה, אז הוא ביקש ממני לעמוד בפינה של תלמיד שלו.
התלמיד שלו עלה וניצח תלמיד של רועי. בסוף הקרב רועי לחץ לי את היד ואמר "הבחור עובד יפה".
אמרתי לו "הוא לא שלי, הוא של איתי". רועי אמר לי "מתי תבינו שהם לא שלכם? הם מתאמנים אצלכם."
וזה הכה בי. הם לא שלנו. הם מתאמנים אצלנו.

אנחנו מעניקים להם שירות (גם אם הוא מאוד אישי וחברי) ואם הם זקוקים למשהו אחר, אז אסור לנו להגביל אותם מלהשיג את זה, רק מתוך "נאמנות". רק באומנויות לחימה יש את זה. שאסור ללמוד מכמה מקורות שונים.

שילוב אומנויות לחימה ותחרויות

אני מלמד ג'יו ג'יטסו רק פעמיים בשבוע.
אם תלמיד רוצה להיות אלוף עולם, אני אומר לו שאצלי זה כנראה לא המקום.
אני יכול לספק לו רק 2 אימונים בשבוע (3 כולל מזרון פתוח), עם חבורה של חבר'ה שמתאמנים פעמיים בשבוע. זה לא מספיק בשביל להיות אלוף עולם. הוא מוזמן לעשות השלמות במקום אחר ואני מפרגן באהבה. אני יכול לתת מה שאני יכול לתת, לא יותר.
אם התלמיד זקוק לדברים אחרים, עדיף שילך ויקבל אותם.
אני לא עושה אימוני MMA. אם תלמיד רוצה לשלב עוד דברים, הוא יקום וילך וזה בסדר.
כמובן שזה עוקץ כשתלמיד עוזב וקם למתחרה. לא נעים, בעיקר כשמשקיעים. אבל ככה זה.

שעות נוספות

אנחנו לא מורים רק למשך האימון לשעה וחצי שעתיים. כולכם יודעים את זה.
זה שיחות בוואטסאפ עד השעות של הלילה כדי לנסות לעזור עם תסכולים, זה לנסוע אתם לתחרויות ולתמוך בהם, זה לראות טכניקה ביוטיוב שלדעתכם תתאים לתלמיד ספציפי, אז שולחים לו את הטכניקה, זה לפעמים להסיע אותם הביתה אחרי האימון, זה לעשות להם הנחות כשקשה להם כלכלית. זה כלכך הרבה דברים.

פעם אחת תלמיד שלי בטעות כיבס את החליפה הלבנה שלו עם משהו אדום ויצא לו בגד ורוד והוא לא הצליח להיפטר מזה. לקחתי את החליפה שלו לאמא שלי שהיא מומחית וביקשתי ממנה לכבס לו את החליפה.
אנחנו תורמים כלכך מעבר שכשתלמיד עוזב, זה כואב. אבל אל תתנהגו כאילו זו לא העבודה שלכם.
זה חלק מהתפקיד. אתם הרבה מעבר לספקי טכניקות על המזרן אבל לא כי אתם כאלה נסיכים, אלא כי זה חלק מהעבודה.

כולם מספקים טכניקות, מה שמבדיל אתכם זה לא רמה הדיוק בטכניקות אלא המסביב.
ההשקעה והאכפתיות. אתם לא מקבלים על זה בונוס. על זה התלמידים נשארים אצלכם ולא אצל המתחרים, לא על הטכניקות. יחס אישי זו מחויבות, לא רשות. זה חלק מהתפקיד של להיות מורה.

כבוד בין מאמנים\מדריכים

אל תלכלכו על מורים אחרים בפני תלמידים. קודם כל זה לא נראה טוב מהצד, והרבה פעמים זה מעיד על חוסר ביטחון עצמי. לפעמים מגיע אליי תלמיד חדש ואומר שהיה אצל X ואצל Y או רוצה לנסות עוד מקומות. אני אומר לו "מעולה, כולם מורים טובים, אני ממליץ לנסות אימון אצל כל אחד ואז להחליט מה הכי מתאים לך". להתחיל ללכלך על אחרים כדי שישארו אצלכם רק מעיד על ביטחון עצמי נמוך וגורם לכם להיראות רע. גם אם מה שאתם אומרים זה נכון לדעתכם, זה לא משנה.
אין לזה מקום בקהילה שלנו וזה רק מעיד על אופי שלילי.

מסר באימונים

איזה מסר אתם מנסים להעביר לתלמידים שלכם? אם זה בשיעור או בפוסטים ברשתות החברתיות?
האם זה מסר חיובי או מסר שלילי?
אני חושב שמורה טוב צריך להתמקד במסר חיובי. על לתת מוטיבציה, תמיכה, פירגון לאחרים, כמו טום דבלס שכל הפוסטים שלו באמת מעוררי השראה, או כמו האחים זגהר שלא ראיתי אותם אומרים מילה אחת שלילית ברשת, רק אהבה ופרגון לאחר. זה מסר מדהים מבחינתי.

אל תתמקדו במסרים שליליים על כמה שאחרים הם לא בסדר, כמה שמורים אחרים הם לא טובים, כמה שהג'יו ג'יטסו שלהם הוא לא נכון, כמה שאומנויות לחימה אחרות הן לא טובות כמו ג'יו ג'יטסו, כמה שההוא בחר לעצמו קרבות קלים ב־MMA וכמה שההוא קנה את החגורה שלו בכסף.
אל תתעסקו באחרים, תתעסקו בעצמכם ובתלמידים שלכם ותתעסקו בלהפיץ טוב, לא רע.
זה רק יעיד עליכם שאתם אנשים קטנים.

תחרויות

אל תגרמו לתלמידים להרגיש רע כשהם מפסידים בתחרות. או בספארינג במועדון עם מישהו זר.
יכול להיות שבתחרות הבאה הוא יעבוד חזק יותר וינצח כי הוא מפחד לאכזב, אבל גם מאוד יכול להיות שזה יוסיף לו עוד יותר לחץ והוא יהיה פחות טוב בתחרות.
יותר מזה, זה יכול ליצור אצלו טראומה שבה הוא יפסיק להתחרות בכלל, כי הלחץ של הציפיות והאכזבה מהמורה, גדולים עליו. אל תצעקו עליו. אל תתאכזבו. אז מה שהוא מייצג אתכם. אתם שם בשבילו, לא ההיפך.

חופש בקרב

בתחרויות, אל תנחו אותו בכל צעד וצעד מה לעשות. תנו לו לעבוד. אחרת, מה הפואנטה? מי מתחרה? עבורי, תחרויות זה שיפור עצמי.
אם כל מה שמעניין אתכם זה ניצחון, תצעקו. אני חושב שצריך להזהיר מפני דברים ולעדכן לגבי זמן וניקוד, כל השאר תנו לו לעבוד.
למה הוא התכונן? למה הוא מתחרה? רק כדי שאתם תנחו אותו צעד צעד מה לעשות?

לוחם טוב, מורה טובה

זה שאתם לוחמים טובים ואפילו אלופי עולם, לא אומר שאתם מורים טובים. מורה טוב זה מקצוע בפני עצמו. לפעמים כחולה עם הבנה טובה של איך להסביר וגישה טובה וסבלנות, יהיה מורה יותר טוב מחגורה שחורה לא סבלנית.
תשקיעו בלהיות מורים, לא רק בלהיות לוחמים טובים. להיות מורה טוב זו עבודה קשה ולמידה מרובה.
יותר מאשר להיות טוב בג'יו ג'יטסו.

כמה מילים לסיום

למי שהגיע עד לפה, תודה רבה על ההקשבה ואני מקווה שלפחות סעיף אחד לכל אחד מכם, נתן חומר למחשבה. אני במסע שיפור עצמי תמידי גם ובמיוחד בלהיות מורה לג'יו ג'יטסו, כי עבורי זו תשוקה מאוד גדולה והסיפוק הכי גדול שאני מקבל כרגע (עד שיהיו לי ילדים :))
ואני בטוח שגם לכם זה ככה.
זו שליחות ואנחנו משפיעים לאנשים על החיים – צריך לקחת את האחריות הזאת בכובד ראש ולהיות הכי טובים שאנחנו יכולים.

אם למישהו יש משהו להוסיף מהניסיון שלו בתגובות, אני יותר מאשמח. תמיד שמח ללמוד עוד ועוד.

טימור אוזלנר

טימור אוזלנר

מאמן ג'יו ג'יטסו ברזילאי

שתף את הכתבה ועזור בקידום הענף בארץ!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב print
הרשמה לניוזלטר של המגזין
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן