יומנו של מאמן : "תעוזה ללא רגשות אשם"

תמיד תזכור, מי שמתבייש, מתייבש.
זה מה שאחותי אמרה לי כל הזמן כשהייתי קטן.
זה עבד.
מעולם לא התביישתי, גם לא בלשוני וגם לא במעשיי.
לקום ב-4 לפנות בוקר ולתלות פוסטרים בכל רחבי העיר ביחד עם לחלק פליירים בבית ספר ומחוצה לו, כשבחוץ 39 מעלות.
הרבה מדריכים ומאמני אומנויות לחימה, מרגישים שזה מעט בושה בשבילם ללכת ולעשות כך.
אך אני סבור שלהצליח במה שאתה עושה, אתה חייב לחזור לבייסיק של תקשורת בין אישית.
מעבר לתמונה או לפוסט בפייסבוק, יש בן אדם שלקוחותיו הפוטנציאלים, רוצים לראות ולהכיר.
במשפחת "התירוצים", לבושה יש אחות תאומה והיא מאוד דומה לה באופייה. היא גם שלילית וגם כבדה אשר צמודה אליה פחות מ-2 מטר. קוראים לה עצלנות.
העצלנות היא האחות הכי טובה של הבושה. היא הולכת איתה בנפרד, אך הרבה גם ביחד.
"ליאב, זה פאסה אחי. היום כולם ברשתות החברתיות"
אז זהו, שאני מודע לכך, אך לא חושש ללכלך את הידיים בקצת "אולד סקול" פנים מול פנים.
לשאול למה הרבה הורים לא מוציאים לעיתים את הילדים שלהם בחום החוצה, יוביל הרבה ילדים לא לרצות לצאת החוצה בטענה שחם, בהווה ובעתיד.
הכול חייב להיעשות במידתיות.
לשלוח ילד או ילדה לשחק כל יום ב-40 מעלות חום בחוץ, זה חוסר אחריות משווע, כמו גם לא לשלוח בכלל את הילד או הנער לשחק בחוץ אשר יוביל לפיתוח עצלנות\מסכנות.

הרבה אנשים תקועים על הדבר הזה שנקרא guilt (רגשות אשם).
"רגשי האשמה" שהם שולחים את ילדם הצעיר או הצעירה למסע שלא יחזרו ממנו. כאילו מדובר במבצע צבאי בשטח האויב, שרק תפילות ומחשבות חיוביות יעזרו להחזיר את ילדם הביתה בריאים ושלמים.
כשאנחנו כהורים נפעיל את תכונת המסכנות על ילדנו, הם יפתחו את זה לעצמם ויעבירו לילדיהם גם.
תחושת המסכנות, היא ממשפחת "הקורבנות". מעט שונה, אך הרבה דומה למשפחת "התירוצים".
במשפחה הזו יש את האח הגדול, קוראים לו מסכנות. הוא מרגיש שהוא מסכן וגם "חושש" בשביל האחר שהוא גם מסכן שהוא עושה את מה שעושה.
החום יישאר כאן עוד הרבה זמן ואנחנו צריכים להבין שהחום היה פה גם כשהיינו קטנים. אולי לא שמנו לב לזה כל כך, כי להורים שלנו היה אכפת שנצא לשחק, שנעזור עם הקניות ונצא לעבוד בחנות הירקות של עזרא, כדי ללמוד את ערך הפרנסה העצמאית כבר מגיל 14.
נכון, מידיי פעם ילד או ילדה קיבלו מכת חום, אך זה לא עצר מילדים להינות בחוץ, לצאת לעבוד ולהזיז את הגוף.
לא קשה היום לילדים להיות חכמים על ההורים שלהם. הם דור שחושב מהר עם גישה מהירה לאינטרנט ולתכנים מעל גילם. מה שגורם להם להמשיך ולהישאר בבית. פלייסטיישן, אקס בוקס, פורטנייט ועוד.
הפשע הכי גדול שלנו כהורים, זה שאנחנו מוותרים לילדים וילדות שלנו, כדי שיהיה להם רק טוב. אך אנחנו עושים בלי להשים לב את התגובה הסופר הפוכה.
הילד לא זז, לא רוצה לצאת לחברים, מתרץ, מתבכיין ומתעצל. מה שיכול לגרום לזה שיהיה לו חוסר בעצמאות רצינית כשיגדל.
אי חשיפה לעצמאות מגיל צעיר, יוביל לרוב לביטחון עצמי והערכה עצמית נמוכה ובהרבה מקרים הצעיר/ה יפתח פחד מהעולם החיצוני וירצה להישאר בבית עד גיל מאוחר בחייו.
מניפולציה חיובית, היא מניפולציה אשר תגרום לילד/ה לעשות את מה שאנחנו מכוונים אליו. לא בכוח או בציוות, אלא בהבנה והכוונה נכונים.

אמא, לילדה בת 15 : "שיר, את אוהבת את החוג שלך ?"
"האם את רוצה להצליח בו ?"
ברוב המקרים הילדה תענה , כן.
"אז למה שלא תעזרי למאמנת שלך לחלק פליירים ?!"
"את גם מקבלת תמורה על זה וגם עוזרת למאמנת שלך שאת כל כך אוהבת".
"אני חושבת שזה יעזור לך להתקדם, אם את רוצה להצליח. את חייבת לעבוד קשה בשביל זה ולהוכיח לעצמך שאת יכולה"
כשאנחנו שמים את זה על השולחן כהורים, הילד ירצה לעזור.
ילד בגיל ההתבגרות הוא ילד שנוטה למרוד, לא שם על מחויבות ולא נוטה להתמיד.
אם הורים רוצים לעשות שינוי אצל ילדיהם הם חייבים להקריב.
הורים שמשאירים את עצמם בצד ונותנים לילד להחליט לבד. זה הימור שיכול להיחשף מהר כפלופ ובלופ גדול.
ילדים לא יכולים להחליט כל דבר לבד, הם עדיין ילדים והם צריכים הכוונה בצורה תמיכה עקיפה.
אם ההורה רואה בחוג כמשהו שיקדם ויעזור לילדו להצליח בכל תחום, הוא חייב להראות גיבוי מלא למאמן.

קצת OFF TOPIC

לא פעם ולא פעמיים, שמעתי הורים אומרים לי בהתחלת השנה, "הילד/ה אהב את האימונים שלך, הוא עשה עוד חוגים. אך זה מתנגש בשעות שלך. אני לא מתערב לו. הוא אדון לעצמו. הוא יחליט ונלך לאן שיחליט."

הגישה הזו טובה ואין היא פסולה, אך היא יכולה להיות גם גישה מוטעית, כי רוב ההורים מגיעים לבחור חוגים, אשר מראים את העדפתם לחוג מסוים ולא מוכנים להכניס את הסיי שלהם בזה.

אם אתם רוצים משהו שאתם חושבים שיעזור לילדכם להתקדם ולהשתפר כילד בבית ! בשכונה ! אצל חברים ! בבית ספר ! בעבודה ! ובחיים עצמם !

אתם חייבים להתערב ולנתב לו את הדרך לחוג שאתם הכי חושבים שיתרום לו.

הורים, תפקידנו לגדל את הילד במחשבה עליו, בן ה-18 שייצא מוכן לבד אל העולם ולא רק על מה יעשה לו טוב עכשיו.. יש טוב רגעי ולרוב הוא הרבה פחות עמיד מהטוב שנבנה לאט לאט דרך התמדה נחישות ובניית אופי

לסיכום

הדחיפה היא כל מה שצריך.
תנו להם דחיפה חזקה, אל תוותרו להם והם יעריכו את זה בעתיד.
גם ב-40 מעלות חום בחוץ וגם כשיורד גשם זלעפות וצריך ללכת לעבוד בשדה בחוץ.
אולי בהווה הם יכעסו עליכם, אך בעתיד יבינו אתכם.
זרקו את רגשי האשמה משק המחשבות ותנו לשכל להכתיב את הקצב כשהוא משאיר את הרגש לדברים אחרים.

בתמונה : מאמן מזיע מחלק פליירים ב-40 מעלות חום בחוץ.

הבהרה

אני כותב מידע של חוויות אישיות/ מקצועיות וטיפים מתוקף סמכותי כמאמן אומנויות לחימה והגנה עצמית.
אין במאמרים אלו שום כוונה להעליב או להכעיס אף אחד מהקוראים. המילים נכתבות בקפידה וללא אגו או מורא כלפי אחד כזה או אחר. המאמרים יכתבו בלשון זכר מטעמי נוחות.
ליאב בן שלום

ליאב בן שלום

מאמן MMA & BJJ

שתף את הכתבה ועזור בקידום הענף בארץ!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב print
הרשמה לניוזלטר של המגזין
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן