fbpx

זמן מסכים ומשחקי מחשב – חיוני או מיותר?

אחד מנושאי השיחה החביבים עלינו בימים אלה, "המבוגרים", הוא לומר ברוב חשיבות עד כמה המסכים השונים – טלוויזיה, מחשב, ניידים ושות' – גורמים לנו ולילדינו להתנתק מהעולם, לאבד את הקשר הבלתי אמצעי עם האחר, לאבד את החיברות במובן העמוק והמלא של העניין.
שאם פעם היו צועקים עלינו לחזור הביתה לפני שמחשיך, אז היום הורים בועטים את הילדים שלהם מחוץ לבית כדי שיצאו לשחק. העיקר שיזיזו קצת את הרגליים ויפעילו את העיניים, קצת יותר לרוחק מאשר 20 סנטימטרים.

החוויה שלי

אין ספק שיש בטענות האלה המון.
אבל, ברשותכם, אני רוצה היום גם להגן קצת על משחקי המחשב למיניהם.
כי לפחות בחיים שלי הם היוו כלי אדיר לשעות של הנאה, גם ל-לבד אבל בעיקר עם חברים.
כשהיינו בחטיבת הביניים, אני זוכר שיצאה לשוק קפסולת משחק בשם "פלייסטישן של סוני".
איתה גם יצא המשחק האלמותי "טקן" (ביפנית, אגרוף הברזל).
תכלס, מדובר פשוט במשחק של מכות. אתה בוחר דמות. חבר שלך בוחר דמות אחרת.
ואתם משחקים עד שאחד מכם מנצח.
נהגנו לשחק במשחק הזה ימים ולילות, בקבוצות של 4-5 חבר'ה, בצורה של טורניר: המנצח נשאר, וככה ממשיכים.
היו הרבה מאוד משחקי מכות בשוק באותה תקופה, אבל הגדולה של המשחק הספציפי הזה, מלבד שהוא היה משחק המכות התלת מימדי הראשון – כל אחת מהדמויות הייתה מבוססת על אמנות לחימה כלשהי. כך, היו בנמצא כמה וכמה סגנונות של קונג פו, של קוקסול, של היאבקות רומית, של אגרוף וקפוארה, ועוד ועוד.
טקן לא היה משחק שכיף לשחק אותו לבד.
הקטע שלו היה, למיטב הבנתי, בצוותא. שיחקנו שעות על גבי שעות בחבורות.
היינו מתאספים בבית של אחד מאתנו אחרי בית הספר ומשחקים עד שלא יכולנו לראות כבר.

סגירת מעגל

אני לא יכול לומר אילו "כישורי חיים" קיבלתי מאותן שעות של משחק, אבל אני כן יודע שביליתי המון עם חברים שלי. אמנם היה מסך בסביבה, אבל ממש קשה לי לומר שעובדה זו בודדה אותנו מן העולם החיצון או משהו בסגנון.
באותם ימים הייתי נער צנום למדי, עם שיער ארוך, עם עגילים בכל מיני מקומות, והביטוי "פעילות גופנית" לא ממש רווח בלקסיקון שלי.
אבל כמו, להבדיל, ספר טוב, המשחק הזה חזר אלי אחרי כמעט 10 שנים במקום ובסיטואציה שלא ציפיתי להם.
אחרי שהגעתי ליפן, התחברתי עם בחור קנדי שהתאמן איתי באותם ימים באותה מידה של אינטנסיביות.
היינו כל הזמן ביחד, מתאמנים בבוקר בפארק, אחרי זה בדוג'ו, ומבלים גם ביחד אחרי האימונים.
יום אחד, הוא הביא אתו את הגרסה החדשה של "טקן". קראו לה, ברוב מקוריות: "טקן 5".
מלבד החידוש בכל הקשור לגרפיקה וכאלה, בטקן 5 הייתה גם דמות חדשה, נערה יפנית בשם אסוקה קוזאמה.
אסוקה קוזמה התאמנה באייקידו, ולא סתם אייקידו, אלא ממש הטכניקות אחד לאחד כפי שאנחנו מכירים היטב על המזרן.
קשה לי לתאר את החוויה של סגירת מעגל שהייתה לי אז ושם.
זה כמו לשמוע את השיר שאתה הכי אוהב בסצנת השיא באיזה סרט ממש טוב.
סוג קתרזיס מרוגש.

לסיכום

הרבה דברים נאמרים היום בגנות המסכים ובמשחקי המחשב בפרט, אבל אני מרגיש שאני חייב לומר ממש, כי כמו סרט טוב או כמו ספר טוב – לדברים האלה יש פוטנציאל אמנותי גבוה, חברתי בהחלט במקרים כאלה ואחרים ואפילו רוחני, עד כדי כך, במקרים מיוחדים. כמו בכל אמנות, קשה למדוד מה בדיוק היא נותנת לנו בטווח המידי ו/או בכלל.
אבל אין ספק שאנחנו מעריכים אותה וזוכרים לה חסד נעורים.

קרדיט תמונה

Image by <a href="https://pixabay.com/users/olichel-529835/?utm_source=link-attribution&amp;utm_medium=referral&amp;utm_campaign=image&amp;utm_content=2294201">Olya Adamovich</a> from <a href="https://pixabay.com/?utm_source=link-attribution&amp;utm_medium=referral&amp;utm_campaign=image&amp;utm_content=2294201">Pixabay</a>
איתמר זדוף

איתמר זדוף

בעלים של וואדוקאן דוג'ו

שתף את הכתבה ועזור בקידום הענף בארץ!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב print
הרשמה לניוזלטר של המגזין
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן