fbpx
התחבר בקליק

האינסטגרם שלנו

הקוף השיכור שעקץ אותו עקרב

בעולם היוגה מדמים את התודעה שלנו לקוף שיכור שעקץ אותו עקרב.
ככה היא קופצת לה, כמו קוף, ככה המחשבות נודדות להן מנושא לנושא כמו מענף לענף.
אם טרם טרחתם לעמוד על התכונה הזו של המיינד, יכולים לעצום רגע את העיניים ולתת למחשבות לזרום.
מהר מאד מגלים כמה קשה להחזיק בחשבה אחת למשך זמן רצוף, שלא לדבר על לשמור על ראש ריק ממחשבות.

כל דרך רוחנית, או דרך שיש בא מעבר למאמץ פיזי גרידא, מציעה להולכים בה את אחד הדברים הקשים ביותר שאדם יכול לעשות: להרגיע את הקופיף הזה ולעזור לו להתפכח ולהיות קצת יותר מפוקס או רגוע.
תמיד בחימום לפני האימון, אני שם לב שצפות לי בראש המחשבות הכי מוזרות שרק יש, ואני לא מדבר על שאלות גורליות האם כיביתי את הדוד או לא.
אני מדבר על מחשבות באמת מוזרות: למה בעצם ללוייתנים אין אגודל?
מה יהיה עם הפסל הזה של החמור בכיכר המרכזית של פרדס חנה?
נראה שהוא עוד שנייה נשבר.
אולי עדיף לאסוף את הקבלות של ההוצאות במעטפה מנייר ולא מניילון?
בקיצור, מחשבות שממש, אבל ממש, לא קשורות למה שהולך לקרות עוד רגע: אימון אייקידו.

הפתרון

המחשבות המוזרות האלה היו ועדיין מלוות אותי כבר קרוב ל-15 שנה.
בעצם, הן פוקדות את מוחי האומלל מיום שהתחלתי אייקידו. בהתחלה הן ממש הטרידו אותי.
התרגזתי עליהן ועל עצמי שאני לא מצליח להשקיט את הראש שלי לפני האימון.
אבל אחרי כמה זמן, נראה לי שהבנתי למה זה קורה.
הקופיף הקטן הזה מבין שעוד רגע יבקשו ממנו להיות בשקט, לשבת שנייה בפינה ולפנות את השעה וחצי הקרובות לאימון אינטנסיבי נטול מחשבה.
וכמו כל קופיף קטן, הוא מנסה בכל כוחו לבעוט, למחות על העוול הנורא.
אז הוא לוקח כל מחשבה שרק מתגלגלת לידיו ומעלה אותה אל המודע כדי שאולי יעלה בידיו למנוע את מה שעומד לקרות עוד כמה רגעים.

בהתחלה, כאמור, כעסתי עליו ועל עצמי.
ניסיתי להשקיט אותו בכוח.
חששתי באמת ובתמים שכל הרעש הזה יפריע לאימון שלי.
אבל לשמחתי, מהר מאוד גיליתי, שזה לא באמת משנה.
האימון מפנה את המחשבות האלה כמעט בצורה אוטומטית. האימון תופס נפח ומשתלט בצורה טבעית למדי.

מאותה נקודה התחלתי אפילו לרחם עליו קצת, מסכן, שככה הוא צריך להתנהג כדי לקבל תשומת לב.
החלטתי ביני לבין עצמי, בהפוך על הפוך, שבזמן החימום אני דווקא נותן לו…
נותן לכל המחשבות האלה לעלות ולצוף כאוות נפשן, לאפשר לקוף לבוא על סיפוקו ואז לנוח בשעה הקרובה ללא מחאה גדולה מדי. התחלתי לראות אותן, את המחשבות המשונות, לזהות אותן ולתת להן המקום שלהן.
או במילים אחרות, גיליתי לתדהמתי, שהדרך הכי טובה להשכין שלום עם הקופיף היא לעשות לו אייקידו גם…
במקום לריב – לצרף, במקום להכניע – לחבק, במקום להוקיע – לתת מקום, לשמור על חיוך, ולזכור: כולנו, בני אדם וקופיפים גם יחד, רק צריכים קצת צומי. זה הכל.

איתמר זדוף

איתמר זדוף

בעלים של וואדוקאן דוג'ו

שתף את הכתבה ועזור בקידום הענף בארץ!

השארת תגובה

חייבים להתחבר כדי להגיב.

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן