fbpx

הארץ הטהורה והארץ הטהורה האמתית

בתוך עשרות הסוגים השונים של הבודהיזם היפני יש שני זרמים גדולים למדי, אחד שנקרא הג'ודו-שו (בעברית: הארץ הטהורה), והשני שיצא מתוכו נקרא הג'ודו שינשו (בעברית: הארץ הטהורה האמתית).

רעיון הזרמים

שני זרמים אלה מתבססים על אותו רעיון: עליך לומר את שמו של בודהה אַמִיטַאבְּהָה (אמידה), כדי לזכות בהארה או ב"התעוררות", או כמו במקרה שלהם – שהוא יקח אותך אל גן העדן שבמערב, הארץ הטהורה.

אך יש ביניהם הבדל אחד משמעותי למדי.
בעוד שהזרם הראשון גורס כי צריך לחזור על שמו ככל האפשר, יום וליל, בלי סוף, השני טוען שמספיק שתאמר את שמו פעם אחת עם כוונה מלאה וזה מספיק.

זרם אחד

באימונים שלי בשהות זו הפעם ביפן, חוויתי ממש חזק את הבדלי התפיסה האלה.
באימוני הבוקר של הומבו דוג'ו יש תמיד קצת אווירה של בית חרושת, נגרייה, לעשות לעשות לעשות, ורק אחרי מיליון ואחת פעמים אולי תבין את מה שאתה אמור להבין. נעשה ונשמע פר אקסלנס.
נעשה ונעשה והגוף כבר ילמד לבד, העיקר לעשות. מה שחשוב זה מספר הפעמים וההספק.

זרם שני

לעומת זאת, בדוג'ו שבו התאמנתי באוסקה, הדוג'ו בו ביליתי את רוב חיי הבוגרים – המורה שלי, שיממוטו סנסיי, הדגיש יותר מפעם אחת את החשיבות של הכוונה בטכניקה, את הנשמע ונעשה…
הוא שב והדגיש כי אין בעיה לקיים מספר קטן של פעמים, אבל בכל פעם לתת את כל כולך, להתמסר עד כלות לטכניקה עצמה.

אגזים ואומר, שאפילו די בפעם אחת בלבד, העיקר שזו תהיה פעם אחת שאתה כל כולך נוכח, עם עצמך, עם הפרטנר ועם הטכניקה, אולי אפילו עם או-סנסיי ואבותיו.

מהו הזרם הנבחר

אני חייב להודות שאני די נקרע בין שתי הגישות, אף פעם לא ממש לא בטוח באיזו מהן כדאי לי לצעוד.
בעבר הדילמה הזו לא היוותה לבעיה של ממש, כי האחריות לאימון הייתה על עצמי בלבד.
אבל מאז שיש לי חברים לדרך, תלמידים שמתאמנים איתי ביחד בפרדס חנה, אני מוצא את עצמי חושב על העניין שוב ושוב.

נראה כי ב-95% מהמקרים, המשיכה הטבעית שלי היא לחזרתיות, לכמות הפעמים בה מתבצעת טכניקה כזו או אחרת.
סביר להניח שזו נגזרת לכך שאני עוד בתחילת דרכי באייקידו. אולי זה עניין של גיל?
שאימונים רווי זיעה הם מה שבא להורמוני הנעורים המתכלים שלי עוד רוצים לעשות.
אבל לפחות בחוויה האישית שלי, הסוג הראשון של אימון יכול להגיע עד לרמה מסוימת ואז להיתקע.

כי אם רוצים להפוך את האייקידו ליותר ממשהו שעושים שוב ושוב כמו חריש בשדות; אם רוצים לצקת לתוכו תכנים של שלום, חמלה, אהבה, שלמות עם עצמך וכיו"ב – כל מה שיש בעצם לאייקידו להציע ברמה הפילוסופית והרוחנית – אז יש צורך, קריטי ממש, להתאמן בדרך השנייה דווקא.

כדי להמשיך דרך מספר דו ספרתי של שנים, חייבים למלאה תוכן שאינו רק לדעת או להיות טוב במשהו.
חייב להיות שם משהו עמוק יותר. אחרת, זה פשוט נהיה משעמם.

התשובה שלי

מבט זריז סביב על קהילת האייקידו, נראה כי רוב המורים כבר בחרו מזמן לאיזה כיוון הם רוצים ללכת.
אני עדיין מגבש גישה. אבל כמו כמעט כל דבר בחיים, ובנימה הבודהיסטית שהפוסט הזה התחיל – סביר להניח שהתשובה טמונה אי שם באמצע הדרך.

קרדיט תמונה

Image by RENE RAUSCHENBERGER from Pixabay

איתמר זדוף

איתמר זדוף

בעלים של וואדוקאן דוג'ו

שתף את הכתבה ועזור בקידום הענף בארץ!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב print
הרשמה לניוזלטר של המגזין
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן