אנג'לו דאנדי – מאמן של מעל 15 אלופי עולם

למי שרוצה ללמוד עליו עוד הנה פוסט נפלא שכתב עליו החבר המלומד האנק הנרי ארמסטרונג.

משוחרר טרי ממלחמת העולם השנייה שם הוכשר כאיש תחזוקה של מטוסים, נסע לניו יורק איפה שאחיו שהיה גדול ממנו ב-15 שנים עסק בניהול קריירות של מתאגרפים, העולם הזה היה חדש לאנג'לו אבל הוא גמר בליבו החלטה להפוך את זה לעולם שלו.

בזמן הקצר של שהותי בניו יורק החלטתי שתי החלטות:
1.אני לא רוצה לחזור לדרום פילדלפיה ולעבוד כפקיד.

2.אני רוצה חלק בעולם האגרוף .

חייב להודות שהרגשתי יותר בטוח ביכולות שלי, נכון – אמנם הייתי הבחור עם הדלי במכון, אבל הייתי טוב בתפקיד הזה ותוך כדי קיבלתי ידע ברמה הכי גבוהה על : איך לנהל פינה .

הייתה לי כימיה טובה עם המתאגרפים במכון , הם היו רגישים ובעלי טמפרמנט – כמו רוב האומנים והאתלטים.

אחרי העבודה במכון או קרבות במדיסון סקוואר גארדן , הייתי יושב ומשוחח איתם, שום דבר כבד מדי.

באחד הלילות פגשתי את צ'יקי פררה ,מאמן אגרוף ,הוא אמר לי : "ראיתי אותך עובד עם הבחורים, יש לך את הגישה הנכונה, הם אוהבים ומכבדים אותך. כדאי לך להישאר במשחק ואם אתה צריך עזרה, אל תתבייש לבקש".

הייתי קצת נבוך אבל זה החמיא לי מאד , צ'יקי היה מאמן רציני .

מכון סטילמן היה בשביל אגרוף מה שאוניברסיטת הרווארד היא בשביל משפטים .

בסטילמן התקבצו המורים הרציניים , זו הייתה אוניברסיטה בה היית מתחרה מול היריבים תחת העין הפקוחה של מדריכים שידעו את המקצוע. לא כל מתאגרף שהתאמן בסטילמן הצליח, אבל בהחלט עזר ללמוד שם.

המכון היה מלא בריח זיעה, קולות אנושיים שמתערבבים עם שקים כבדים נחבטים ברעש המום גדול כשבאותו זמן ספיד-באגז בקצב סטקטו והיללות שמתקבלות עם קפיצת חבל.

בכניסה למכון היה שומר או לו סטילמן שהיה הבעלים.

הצופים היו צריכים לשלם (50 סנטים) אם רצו לחזות בהתרחשויות, מי שלא שילם היה נזרק מחוץ למכון.
מעל ראשו של לו היה פעמון, הוא היה מצלצל בו על מנת להודיע מי המתאגרפים שמשתתפים בספארינג, למכון היו שתי קומות, זה ממש לא היה המכון הנקי המודרני .

בקומה הראשונה היו שתי זירות עם כסאות מתקפלים בשביל הצופים, בשנייה היו השקים ושם קפצו חבלים ועבדו על קונדישנינג.

הקירות היו בצבע צהוב עם טחב , המראות היו מוכתמות והתקרה נראתה כמו אחרי רעידת אדמה, היו בה סדקים כה רבים ואני אהבתי כל אינץ' שלה.

רוקי גרציאנו עבד שם, היה תענוג לצפות בו, אוכל שלושה ספארינג פרטנרז אחד אחרי האחר.

כל מי שהיה משהו בספורט , היה שם.

פגשתי בסטילמן את דוק קרנס , כנראה המנהל הכי מפורסם בעולם, הוא ניהל את הקריירות של מיקי ווקר , ארצ'י מור , ג'ואי מקסים וג'ק דמפסי האגדי .

לו צילצל בפעמון והודיע שכעת ג'קי קרנפורד יעבוד בזירה מספר 1, הוא היה לוחם שאחי ניהל עם ריי ארסל בפינה, עמדתי ליד הזירה והקשבתי למה שהיה לריי לומר.

"להקשיב , להתבונן וללמוד" : זה היה המוטו שלי.

הייתי בסטילמן כל יום חוץ מבחגים , ראיתי שם לוחמים מעולים ולא כל כך מעולים, הקשבתי לכל מה שריי והמאמנים האחרים אמרו לי, למדתי ".